צומת מגידו, 2018

Megiddo Junction, 2018

2 מחשבות על “צומת מגידו, 2018”

Yael Ofir הגיב:

ספטמבר 6, 2020 בשעה 1:24 pm

איזו חיות כואבת. עדות לשלמות שנפגמה, ליופי שהתעקם לו. מה הסיפור שעומד מאחורי אותו ברזל שפגע ונפגע? והטבע, פשוט שם, ביופיו ושלמותו ,איתן ,סופג את מעשי האדם ואת טעויותיו הפטאליות ,פשוט ניצב שם, מלבלב במלא הדרו הכואב. באנו לעולם הזה עם רצון לצבוע אותו בצבעים של טורכיז. אבל בדרך, חלומות נמוגים, אשליות מתנפצות, ואנחנו שם להתמודד עם השילדה שניזוקה, עם סיפור חיינו שסטה, עם פניות חדות ולא מתוכננות. ובתוך זאת, עם השילדה המעוקמת, נמצאים שם במרחבי הטבע האנושי, עדיין נוכחים בצבעים שאנו מנסים להעניק למציאות הקרובה.

הגב
גואל פינטו הגיב:

אפריל 14, 2021 בשעה 7:56 am

במשך אחת-עשרה שנים היא שוטטה בין אזורי קרבות ובין אתרים בהם התרחשו פיגועי תופת, אזורים שמספרים סיפורי חיים, סיפורי מתים, סיפורים שהם חלק מהזכרון הקולקטיבי, או אמורים להיות כאלה, וצילמה.
הצילומים שלה אדריכליים, נקיים, לא וולגרים, דורשים מהצופה להתבונן: זו שדרת קברים או משהו אחר?
למה הברזל הירוק מכופף, פגום, מה מסתתר מאחוריו?
במידה רבה, כשלוקחים את צילומיה כמכלול מבינים שאנחנו כאומה, טובים בלהגיד שאנחנו זוכרים, ופחות עושים משהו אמיתי לשמר את הזכרון.
הפנטום-הציוני, ספרה של אריאלי, כמו גם האתר הזה, מלמדים אותנו שדברים שהיו פעם בלב הקונצנזוס, הפכו מטים ליפול.

[גואל פינטו, כאן תרבות, 14.4.2021]

הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר