13 DA3_7240

5 מחשבות על “13 DA3_7240”

משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

פברואר 7, 2024 בשעה 6:49 am

ביום ששי, ה-6 באוקטובר 2023, נסענו כל המשפחה ביחד, להר אדר, ממנו רואים את הגבול עם לבנון. הגבול הזה הוא ברור ובולט. סימנתי לעצמי שבאזור הגבול עם לבנון אין בכלל עצים או צמחייה. בתצפית מהר אדר רואים קרקע ערומה ויש שם גם אנדרטה שמכילה את שמות הנופלים וההרוגים במלחמה. משום שאין שם הרבה צמחייה, המוות עמד באויר ב-6 באוקטובר. ומשום מה עכשו הוא נמצא שם יותר מתמיד, ועדיין הכל ערום מעצים.

הגב
משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

פברואר 7, 2024 בשעה 6:51 am

הניגוד הזה חזק מאוד, בין סביבה פסטורלית ובית שברירי שעבר התעללות. החלונות מפוייחים, ככל הנראה מרימונים שהושלכו פנימה. ועדיין, העץ עומד כעד לכל הזוועה.
(משתתף בשיח בתערוכת ערוגת בארי, יפו, 2024)

הגב
משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

פברואר 7, 2024 בשעה 6:53 am

זה נראה לי כמו סדק בצד. אולי זה חדר האוכל של הקיבוץ? שבר שנוצר עם הזמן, ופוגע ביציבות של הכל, ובכל זאת המבנה עומד כמו שהוא. אלא שלא מדובר בסדק, אלא בפצע, שפוגע בכוונת זדון. הוא מטיל מום שאחריו אי אפשר ואולי גם כבר כלום לא נשאר. מה משאיר צלקת ומה לא? למה אנחנו שמים לב? האם אפשר לתקן. אפשר לפחות לצלם ולחשוב על זה.
משתתפת בתערוכת ׳ערוגת בארי׳, יפו, 2024

הגב
משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

פברואר 7, 2024 בשעה 6:54 am

אני חושבת על ביופליה – אהבת הצומח, שטבועה באדם. ואולי אנחנו גם זקוקים לה. כאילו מובן מאליו שהטבע יתחדש, ועל אף זאת אנחנו מרגישים צורך לשמור עליו.
משתתפת בתערוכת ערוגת בארי, יפו, 2024

הגב
אסתריקה הגיב:

פברואר 7, 2024 בשעה 6:55 am

ביום שבת, ה-7 באוקטובר, הייתי במיטה. בשעה שש וחצי בבוקר אני מקשיבה לתוכניתו של יוסי אלפי. בין לבין נשמעו תיקתוקים של נק״ל (נשק קל). כך התעוררתי. בקפיצה. מהמיטה.

הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר