נהריים

Naharayim, 2019

7 מחשבות על “נהריים”

Yossi Sucari הגיב:

אוגוסט 15, 2020 בשעה 5:41 am

יוסי סוכרי
אמא שלי מתה ביום הולדתי
אמא שלי שכבה על הגדר בשביל עצמה.
היא ידעה שאם תביע טרוניה מהגירתה המדממת לישראל
היא לא תוכל לגדל אותי כילד נטול קרעים.
לא היה דבר שהיה חשוב לה יותר מאשר
שאחיה בלתי קרוע בעולם. הייתי התחבשת שחבשה את פצעיה
כל אימת שמלח הארץ היה זרוי עליהם.
אולי בשל כך היא מתה כה שלוה בין ידי
ביום הלדתי

הגב
דודי ראב״ד הגיב:

אוגוסט 16, 2020 בשעה 6:04 pm

עצור גבול לפנייך.
נולדתי, גדלתי, והתחנכתי בקיבוץ מעוז- חיים, 2000 מטר בקו אוויר מחלק משמעותי של קו הגבול המזרחי של מדינת ישראל, נהר הירדן.
מלבן פח מרוט, צבוע לבן, כיתוב שחור, פונט זוויתי שאמור לצוד את תשומת לבך, שאינו מסוגל לביית את הסלסול בכיתוב הערבי, מכותר בעשב ירוק ותפרחת חורף צהובה. מתריע- לא- מתרייע לעברו של גבול שהוא זרם מים, בחורף שוצף ומבוצבץ, בקיץ רגוע ורדום מעורסל קני סוף וצמחיה פראית.
"גבול לפניך"
"האדה אמאמק"
פרונטיר א'האד"
"גבול לפניך" היה חלק ממגרש המשחקים שלנו. גם יער העשב הירוק וגם הירדן שמאחוריו. גבול כמו שגבול אמור להיות, קו תיחום עד- כאן שלנו, מכאן ואילך שלכם, גבול שאינו מטיל אימה על איש ואינו מייצר הרס והרג. הירדן תמיד היה שם, בנאלי כמו שלט הפח המוזנח, נגיש ומדיד לעוצמת הגשם השנתי ולעונות השנה. בחורף גשום ורב ממטרים הוא נהר רחב ושוצף עובר על גדותיו ובולע את הצמחיה על גדותיו, בקיץ הקודח של עמק בית- שאן, הוא יובל בוצי ועכור, בזרימה איטית, מעולפת מחום העמק.
"הולכים לראות את הירדן עולה על גדותיו" היתה מסורת חורפית מקומית, פילוס הדרך בעשבייה הפראית, כמעט בגובה הילדי שלנו, היתה הרפתקה מובטחת, מחבואים של תכסית, ליוינגסטון בג'ונגל בדרך למפלי ויקטוריה משיעור גאוגרפיה האחרון. במגפי גומי שחורים וכעורים היה צורך לדרוס מעבר בצמחייה השופעת שעמדה על זכותה להישאר זקופה, ושהייתה צובעת את הבגדים ברטיבות הגשם ובעסיס החורפי שנאצר בה והיוותה משטח הדבקה לפריחת הצהובה של חרדל הבר, Sinapis Arvensis כפי שהייתה המורה לטבע מנצלת את הסיטואציה להחדיר בנו תבונה.
היינו ישוב ספר. פעם "חומה ומגדל", בעידן מאוחר יותר גדר תיל ודרך טשטוש. אבל דרך שער או השתחלות זריזה מבעד לתיל היה תמיד אפשר לצאת, ו"גבול לפניך" לא היה יותר משלט פח נטול עניין למול האפשרויות האין סופיות שהמרחב הציע לנו. ההתייחסות לירדן היתה לאורך השנים הללו יותר בעניין לגבי מפלס המים בו, היותו "נהר" כמו בספרי מארק טווין ואחרים שקראנו, יותר מאשר גבול עם מדינת אויב.
רק שנים מאוחר יותר כל זה התחבר, וטריוויה של ילדות קבלה פרספקטיבה מבוגרת יותר על מקומו של הירדן והדרך אליו בחיינו שיצא ב- 1980 האלבום "הנהר" של ברוס ספרינגטין:
I come from down in the valley
Where mister when you're young
They bring you up to do like your daddy done…
We'd ride out of this valley down to where the fields were green
We'd go down to the river…

הגב
נעמי מאירי דן הגיב:

אוגוסט 23, 2020 בשעה 11:17 am

כיתה ד' בבית הספר "בית הילד" בשכונת טלביה בירושלים.
תשכ"ו בואכה תשכ"ז.
לקראת ראש השנה ביקשה המורה נילי שנכתוב "ברכת שנה טובה לארץ ישראל".
וכך כתבתי:
"שנת ברכה ושנת יבול
שלא יירו מן הגבול".
הגבול היה מושג ממשי ביותר. הוא נמצא במרחק סביר למשחק מחבואים או תופסת ובמרחק סביר לא פחות ליריית צלף ירדני בודד. ולכן ידענו שאסור לרוץ ל"שם". מותר היה להיעלם לשעות, כל עוד התנועה היתה לכיוונים "בטוחים". אף אחד לא חשב (או לא דיבר) על סוגים אחרים של סכנות.
משום מה, אמא שלי מאוד אהבה את הברכה. לא הבנתי מה היא מצאה ב"שיר" שלא באמת השקעתי בו דם יזע ודמעות ויצא לי מהשרוול כלאחר יד. אני לא בטוחה שגם המורה נילי התפעלה. היא היתה בעד "השקעה" שבאה לידי ביטוי בשורות מלאות ורבות.
בסוף מאי של אותה שנה התבקשנו לפנות את ערוגת העיריות ששתלנו בחצר בית הספר ושאותן היינו אמורים להביא כביכורים להורינו בחג השבועות, על מנת לאפשר למבוגרים להשתמש באדמה לצורך מילוי "שקי חול" לקראת המלחמה הממשמשת ובאה. על גג בית הספר התמקמה כיתת תותחנים. בחצר הבית שלנו התמקמה תחנה לטיפול ראשוני בפצועים.
כשיצאנו מהמקלט מצאנו את דירתנו מנוקבת כדורים.
אבא של איתי נהרג.
אבל, הגבול נעלם.
ובחג השבועות עצמו, כשאבא שלי יצא לחופשה מהמילואים, מצאנו את עצמנו במקום הכל-כך קרוב שהיה נגיש למבט שלנו ולא לרגליים שלנו. את הרגע שבו ראיתי לראשונה את הכותל המערבי אני לא זוכרת. הוא לא באמת עניין אותי. הרבה יותר עניינו אותי המקומות שבהם נאסר עלינו לשחק מחבואים.
ומאז שהגבול נעלם הוא רק הולך ומתגבה. בינינו לבין שכנינו, בינינו לביננו.
נ.ב. כשכתבתי את הברכה ידעתי איפה הגבול, למרות שמעולם לא ראיתי שלט דוגמת זה המופיע בתצלום.
גם היום אני לא זקוקה לשלט. נדמה לי שאני יודעת איפה הגבול עובר.

הגב
מיקי קרצמן הגיב:

ספטמבר 21, 2020 בשעה 12:11 pm

גבול לפניך – שתי הערות
1- צילום שחוטא למקומיות שלו ומקיים אותה בו זמנית.
השלט כתוב בעברית, ערבית ואנגלית, כנראה שאין מקומי מזה. במשך שנים רבות המדינה התבססה על הנחיות מנדטוריות ביחס לשפות אנגלית, עברית וערבית. בשנת 2018 נחקק חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, שקבע: "עברית היא שפת המדינה", וכן "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה", והבריטים כבר לא פה. לאור כל אלה אין ספק לגבי המקומיות של הצילום של דנה אריאלי ובכל זאת, הצבעוניות האירופאית מעלה שאלה, ״האם זה באמת מכאן?״, איפה ניתן לראות עוד שלטים של גבול לפניך? הצילום מכאן ונראה לא מכאן.
2 – אין דבר נזיל מגבולות מדינת ישראל, הגבול הארוך ביותר של המדינה מתקיים במצב נזיל. הדבר הכי קונקרטי שניתן להגיד על גבולות הארץ הוא שהם במצב זמני תמיד, כל כך זמני שגם התמרור זה, שתועד בשנת 2019 הפך לחסר ערך: נהריים עברה לשליטת ממשלת ירדן. שבעים שנה חי השלט הזה. והוא הפך משלט אזהרה לשלט הנצחה. וככזה אני מתבונן בו. צילום ששינה את המשמעות שלו: טעון, עצוב.</p>

הגב
Michelle Levine הגיב:

ספטמבר 30, 2020 בשעה 6:57 am

https://www.4shared.com/mp3/pBcoRj-t/This_Land_of_Israel_is_Your_La.html

"Sign, sign, everywhere a sign
Blockin' out the scenery, breakin' my mind
Do this, don't do that, can't you read the sign?"

הגב
Adi Gilbert הגיב:

דצמבר 20, 2020 בשעה 2:08 pm

אמא תמיד אמרה לי שאהבתי להסתכל על עצים. היא סיפרה לי על כך שהייתי תינוקת הייתה שמה אותי עם שמיכה מתחת לעץ והייתי צוחקת ונהנית שעות. היום יש משהו בעצים שמרגיע אותי. משהו שהוא חלק מהטבע, גדול מאיתנו ויפה בדרכו. כל עץ שונה מהעץ לצידו. לכל עץ צבעוניות וצורה אחרת ויחד הם יוצרים נוף משותף.
בצילום זה ישנם מספר עצים אך שלט עומד לצידו: ״גבול לפנייך״. פתאום השלווה והטבע מקבלים עצור, סימן זהירות. ללא השלט לא היה ניתן להבין בדיוק היכן אנחנו נמצאים. אבל הנה נכנסו בני האדם, ועכשיו בין העצים יש גבולות והפרדות. הגדר אינה נראית בתמונה אך מורגשת. גבול לפניך, שתי מילים בעלות משמעות אחרת במדינה הקטנה שלנו, הטבע האינסופי נגמר פה.

עץ= צמח גבוה בעל גזע, ענפים ושורשים האוחזים בקרקע.

הגב
שרה פרי הגיב:

דצמבר 28, 2020 בשעה 5:45 pm

גדר תייל,
הגדר סמנה את הגבול בין כפר סבא לקלקיליה.
הגדר זכורה ולא שלט המזהיר על המקום כגבול
לא אחת בשבת אחה"צ רכבתי על אופניי אחי שאותם לקחתי ללא רשות.
רכבתי מביתי שהיה במרכז המושבה כפר סבא לכיוון ניר אליהו ומשם דרך המושבים חזרה הביתה.
באותה תקופה לא הרגשתי כל חשש, אולי לא הבינותי את המשמעות.
מלחמת ששת הימים שינתה את תמונת המצב.
הגדר הוסרה, אני בגרתי ובחנתי את המציאות החדשה בעיניים אחרות.
בסוף שנות השמונים כבר לא חלפתי על פני כביש זה בבטחון כפי שהרגשתי באמצע שנות השישים של המאה הקודמת.שנות האניתיפדה, מכרה קרובה קפחה חייה בנסיעתה על הכביש.
עדיין חולפת על פני המקום, תמיד כ הזכרון/הזכרןנןת מציפים והמחשבות טורדות….
פנינו לאן ?!

הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר