יעל בחוות אל היען, 2021

7 מחשבות על “יעל בחוות אל היען, 2021”

חנה תדהר הגיב:

יולי 21, 2021 בשעה 4:51 pm

מהצלמת העומדת בפאתי השריפה לא רואה את הירוק המציץ מתחת לגשר במעלה התמונה. לנגד עיניה החורבן והשמד השחורים משחור. היא תחזור לרכבה או לשביל שהוביל אותה לכאן, כשרגליה וקצות מכנסיה מכוסים באפר ועפר, סביר בעיניים דומעות כי אבק האפר מדמיע מעצם הווייתו ויובשו.

הגב
נדב משעלי הגיב:

יולי 21, 2021 בשעה 9:34 pm

מדבר גווע, שממה, דממה, קרקע רותחת, קו גבול זועם, ארץ פצועה.
מתוך הכאוס, נולדת אישה ועימה נקודת מבט חשופה, חמורת סבר ונטולת בושה וכלימה. היא טובעת לספר את מה שהיא יודעת ובאמצעות אותה המצלמה משחררת מתוך הריאליזם, סוריאליזם כיאוטי ואכזר.
זוהי אדמה בוערת אשר זועקת, אפוקליפסה עכשיו.

הגב
יעל סויה הגיב:

יולי 22, 2021 בשעה 6:18 am

היכן את אמא אדמה?
רחומה וחנונה,
איילה מכונפת ניצבת בנהר זורם,
הן דמותך משתקפת בבואתי?
מעל הזמן סוד דומם,
מן אפר אפרוס כנף ואל עפר אשוב.

הגב
קיקי אהרונוביץ הגיב:

ספטמבר 10, 2021 בשעה 3:20 am

צריך להכיר את יעל.
היא צעדה בצעד מהסס אל תוך ים האפר. ולים נכנסים כמו לים – בסנדלים.
הבטתי בה נכנסת, רציתי לעצור אותה, להזהיר אותה, מהלכלוך, מהרמתו של האפר, מהחום שאולי קיים עדיין, מבורג, מהעומק.
המראה מוזר ופחות מוכר.
צריך להכיר את הספר העצוב ביותר ואולי המדכא ביותר שקראתי אי פעם את הדרך של קורמאק מקארתי. תיאורי האב והבן שהולכים בעולם שאחרי אסון גרעיני, שרף מפוחם ומפוייח כולו, כך הרגיש לי המראה. אולי הההרגשה הבהירה ביותר של התיאורים הבדיוניים שבספר.
החיבור בין יעל לבין התיאור שנחרט בזכרוני, הצעד הראשון שלה אל תוך ים האפר, העומק של שכבת האפר שכיסו את כפות רגליח והריח המוזר. כל אלו שלבו את הניגודים ואת המראה המוזר עם התיאור האכזר, לרגע שהונצח בתצלום שנלכד.
רציתי גם אני להכנס לים האפר ולא יכולתי, הבטתי מהצד ביעל (שצריך להכיר) האופטימית, החייכנית, המרגשת שנכנסת וטובלת בים ומחייה אותו. פיסה קרועה של ארץ חרבה וחייה בזכות הקרקע המפודרת, אך חייה הרבה יותר בזכות הדמות הכל כך מיוחדת, עדינה ויפה שצועדת בתוכה.
ואצלנו זו פיסה בתוך הירוק של החווה ושל הדרך שבין עזה לאופקים. וגם אצלם בצד השני יש גם מראות מעין אלו, של פיסות חרבות ומעשנות שלתוכן נכנסות דמויות שאיני מכיר ומתבוננות.
יש להכיר, להתבונן – ולהרגיש.

הגב
סמדר בן אשר הגיב:

ספטמבר 23, 2021 בשעה 7:23 am

לשריפה של חורש ועצים שהצליחו לקרוא תגר על אדמת הנגב ולצבוע את קו האופק בירוק חומל, יש ריח חריף של תסכול ועצב העטוף ללא רחמים בצבע שחור של ייאוש. לאש השורפת בחום של גהינום, יש צבעים עזים כתומים אדומים המודיעים למרחק על קץ החיים.
הכבאים שנלחמו ויכלו לה, כבר מהרו למוקד אחר.
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים ֹלא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב. הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה[יהודה עמיחי, המקום שבו אנו צודקים, ספר שירים 1948-1962]. שם, על אדמה חרוכה שכבר התקררה ועדיין היא מלאה בצלקות של פחם, עומדת יעל בחולצתה הלבנה ונושאת תפילה: הלוואי ומענן תרד עלינו קשת, הלוואי שלעולם הזה יש תקנה.. הלוואי ויום יצמח מתוך סופה גועשת.. הלוואי ולא ננטוש את דרך התקווה [אהוד מנור, משאלה, 1987].

הגב
טלי אורן, בית שאן הגיב:

פברואר 7, 2024 בשעה 7:03 am

עוד ישמע קולי.
לא ממרומי שחק,
מכאן!
מתוך ייסורים ונחמה
מתוך מקום שאיש לא שמע

מבקרת בתערוכת ׳בית העל הגבול׳, מוזאון העמק, ינואר 2024

הגב
שלמה דרור, מוזאון האצ״ל הגיב:

פברואר 7, 2024 בשעה 7:04 am

התרגשות אמיתי.
בתמונה בת גרעין שלי, צופייה.

מבקר בתערוכת ׳בית העל הגבול׳, מוזאון העמק, ינואר 2024

הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר