ממגרות דגון, 2014

Dagon Silos, 2014

4 מחשבות על “ממגרות דגון, 2014”

Yaron Shin הגיב:

אוגוסט 24, 2020 בשעה 4:27 am

בית דגון הוא רק רגע חולף. הוא מראה חטוף מחלון המכונית, מהליכה מהירה לכיוון תחנת הרכבת (או לכל המקומות שאנשים עסוקים חיפאיים ממהרים אליהם). הוא רגע חולף, כמו בתמונה, גם עבור אלפי היונים שנמשכות לריח החיטה, השעורה והדורה, שעולה עד השמים. אותם יונים, הופכים בעיני הצופה מיחידים משמימים למסה רכה ודינמית המגיבה בתיאום מושלם ובתנועה וירטואוזית למחיאות כף בודדת.
זכרון ילדות – 1978 chevrolet chevette בצבע ירוק זית. אבא שלי, יד על החלון המורד – גאה; ברכב, בצבע ירוק הזית, במשפחה שלו הדחוסה מאחור – חוצה באוגוסט המהביל את דרך העצמאות במהירות מסחררת, מפנה ראשו לאחור וצועק ״ילדים, תראו!״ צפירת המכונית המתמשכת מרעידה את הקירות משובצי צורת היהלום של בית דגון… היונים – אחוזות אימה, פורצות מעלה כיחידה אחת ומנקדות את השמים באפור – ולרגע מכסות ומסתירות את השלט הענק המתנוסס בקצה הבניין ובכך צורבות זיכרון חד ומתוק שלא ימחק לעולם. גם כעבור עשרות שנים, אזכור את המראה הזה שבאופן קבוע, בהגיעי לתחנת הרכבת, עוזר לי להתמודד ולהתגבר על הריווח המרגיז בין האות דלת לגימל במילה ״דגון״ המתנוססת בגובה אימתני של 65 מטרים מהקרקע. ככה זה עם המעצבים.

הגב
אסתר זנדברג הגיב:

אוקטובר 4, 2020 בשעה 12:32 pm

שמה של הקטגוריה "תנועת העבודה" אומר הכל עוד לפני שפותחים את התצלום הראשון. הסיווג מוקדש למפעלי תעשיה ברחבי המדינה שנדמה שגם הפעילים שבהם עברו טראומה כלשהי. כזה הוא התצלום של ממגורת דגון בחיפה, מהמבנים המפעימים בישראל, שהחזית הרוחבית שלה בדוגמת יהלומים מנוקדת בלהקת יונים. לכאורה, תמונה פסטורלית, שילוב של דומם וחי ומעופף. בפועל, זוהי תזכורת מצמררת לירי ההמוני שביצעה הנהלת הממגורות לפני כמה שנים בציפורים שליקטו גרעיני תבואה סביב הממגורה, ועורר סערה. עוד בין המפעלים, תצלום המבנה המקורי הנטוש של יקבי כרמל בראשון לציון- רומנטיקה של המהפכה התעשיתית- שעקר לפני כמה שנים למרכז לוגיסטי "מצויד ומאובזר" בפארק התעשיה באלון תבור, אחרי 130 שנה. עדויות אחרות הן מחנה מפעלי האשלג הנטוש בקליה, מפעל הזכוכית פניציה שהיה ספינת דגל של התעשיה המקומית ונסגר סופית ברקע הקורונה, מפעל חרסה הסגור באר שבע, ועוד כיוצא ועוד פנטומים ציונים תעשיתיים המציפים סוגיות שהן הרבה מעבר לגורל המבנים עצמם.
* אסתר זנדברג, סביבה, פורסם בעיתון ״הארץ״, 10.9.2020</p>

הגב
רוני סתר הגיב:

אוקטובר 6, 2020 בשעה 12:12 pm

ממגורות דגון היו מפלאי העולם של ילדותי המוקדמת. אבא שלי היה לוקח אותי אתו לנסיעות עבודה ברחבי הארץ. בשנות החמישים ״צמחו״ להן ממגורות דגון בכניסה לחיפה. צמחו לממדי ענק ובדמיוני לא נפלו אפילו מהקולוסוס ברודוס.
המבנה ממוקם במערב העיר, חוסם לא חוסם את הים. ממגורות דגון הן למעשה הכותל המערבי של העיר חיפה, מעין פלא הנדסי עצום, שאוניות ומטוסים מסמנים באמצעותו את העיר.
בחזונו של הרצל, כפי שלמדנו מספרו ״אלטנוילנד״ משנת 1902, חיפה, העיר בה לא דרכה כף רגלו מעולם, היא העיר האוטופית של מדינת היהודים המודרנית.
הממגורות שנבנו בשנות החמישים של המאה הקודמת, איכסנו את רוב גרעיני התבואה שנועדו להאכיל את כל אוכלוסית המדינה. חישבו על 3 מליון טונות של גרעיני תבואה, חיטה, שעורה, דורה, סויה ועוד ועוד שמגיעים באניות משא גיגנטיות מכל רחבי העולם לכיכר פלומר בחיפה ומועברים במסועים לתוך הבניין העצום, 65 מטר גובהו וכיום, לאחר כמה מהלכי הרחבה, הוא משתרע לאורך 200 מטרים והקיבולת שלו עומדת על 85 אלף טונות שנבלעים בכ-200 תאים.
הסוד הגדול של האוכל של העולם עובר דרך המבנה העצום והאיקוני הזה, שבנה ד״ר ראובן הכט ותוכנן ע״י האדריכל יוסף קלארווין (שתכנן גם את הר הרצל, את קבר הרצל ולימים את משכן הכנסת).
טבעי שנחוש כבוד למבנה הכביר הזה שמכיל את מצבור התבואה, שהוא האוכל שלנו. ממגורות דגון מבטיחות את קיומנו במובן שהן שומרות עלינו מרעב. אבל לא רק אותנו בני האדם הן שומרות מרעב. המוני יונים עטות על הממגורות, תובעות את חלקן מהקרביים העצומים. שם נמצא המזון שלהן. מלחמת עולם ניצתה בין בני האדם ליונים. כמה טריביאלי, נלחמים על האוכל. ובמלחמה כמו במלחמה: זוהה האוייב ויש להשכים ולהורגו.

הממגורות, שבחזונו של ד״ר ראובן הכט היו אמורות להיות איקונה של יופי, שבראשה כתר תלת שכבתי של מעויינים חלולים, שהים נשקף בעדן, הפכו לשדה קרב של מלחמת אדם וטבע. מדי שבוע מגיע צלף ברשיון. נשמעים מטחי ירי. יונים פצועות ומתות נאספות ונדחסות בשקים. עשרות אלפים? מאות אלפים? מחירה של יונה מתה פחות משקל אחד.
המראה הכמו רומנטי של מבנה יפהפה שכתר בראשו, המוקף יונים הוא חזיון שווא. בכל פעם שניטש קרב בין אדם לטבע עולות הפנים המכוערות שאנחנו כל כך לא אוהבים להראות.
כמה סימבולי, שהיונים שהן סמל השלום נחשבות כמפיצות מחלות וככאלה מותר להשמידן.
כמו תמיד, איש אינו לוקח אחריות על פיזור רשלני של גרעינים בשטח. כמו תמיד, הרשיון להרוג ניתן כשהאוייב מסומן כמפיץ מחלות.

הגב
הדר הרשקוביץ הגיב:

נובמבר 28, 2021 בשעה 5:55 pm

אני אוהבת לעוף בלהקה
יש בזה משהו מאוד בטוח ועוצמתי
יש מי ששומר עליי, שמשגיח שלא אפול
אני אוהבת לעוף לבד
יש בזה משהו מסקרן ואמיץ
יש לי את האינטואיציה שלי שתגיד לי לאן לעוף
וגם אם אפול, זה חלק מהדרך

הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר