Screen-Shot-2020-08-18-at-10.25.31

Givat Ram, 2011

מחשבה אחת על “Screen-Shot-2020-08-18-at-10.25.31”

טלי סגל הגיב:

אוגוסט 30, 2020 בשעה 2:08 pm

אחרי שהמפעל לליטוש אבני חן בו עבד נסגר, (כמה מאבני החן ששייף, כתומות, טורקיז, חומות שמורות בבית), בשנת 1965 התחיל אבא לעבוד בספריה הציבורית במעלות.
הספריה נמצאת בקומה האחרונה של המתנ"ס, במבואה, את פני הקוראים מקבלים קולב ארוך לתלות מעילים, (החורף קר וארוך), ופוסטר של בן גוריון, מגיח מהחשכה, ברעמה לבנה.
בחופש הגדול אני מצטרפת לאבא בספרייה, יחד איתו לקלוט ספרים חדשים ולרשום אותם בכרכי ארכיון הספריה, לעטוף בניילון, לרשום על המדבקה את השיוך – נ ושלוש האותיות הראשונות בשם משפחתו של הסופר – ספריית ילדים, שם המשפחה של המחבר ומספר לפי קטלוג דיואי – חדר עיון, שם המשפחה של הסופר וס – לאולם הקריאה. בכל ספר יש להדביק שקית נייר קטנה בכריכה הפנימית, ולהשחיל בתוכה כרטיסיית השאלה.
אבא מלמד אותי כיצד יש להעמיד את הספרים על המדף על מנת לשמור עליהם, את עקרונות הסידור לפי דיואי. הוא נוסע להשתלמויות בתל אביב, וחוזר עם רשימות מדויקות של כל מה שלמד ומפי מי. אחר הצהריים, אפור חורפי עז בחלונות הספרייה, אבא מקפיד על שקט לא מוכר בחדר עיון, לפעמים חברים שלי ושל האחים שלי מבית ספר לא רצו לבוא אלינו כי לא החזירו ספר בזמן לספריה.
בדלפק ההשאלה, אבא וז'קלין ועליזה, מוציאים את כרטיס ההשאלה מתוך הספר, רושמים עליו את שם המשאיל ותאריך ההחזרה ומכניסים למגירת העץ עד שיוחזר.
אני מעבירה אצבע לאורך מדף הספריה, הולכת לאט, הראש מוטה הצידה לקרוא את שמות הספרים, האצבע מובילה, קצב הקריאה קובע את קצב ההליכה. כשהספר בידי, בדרך לז'קלין אני שולפת את כרטיסיית ההשאלה. יש כרטיסיות עם שמות בודדים. שניים שלושה השאילו את הספר. יש שהכרטיס מלא משני צידיו. שמות מוכרים. וכל שם מוכר מעורר פליאה של גילוי דבר מה אודות האנשים, שלא היתה כל דרך אחרת לדעת אותו. אנשים ונשים שראיתי בסופר, ברחוב, הורים של ילדים מבית ספר, פקידה בבנק, אחות בקופת חולים, חברה של אמא, בת משפחתה, כל אותם אנשים שלמראית עין קיימו הווית מבוגרים יציבה, יומיומית, קבועה, שגרתית, צפויה, התגלו ככומסי סוד, וכבעלי הסטוריה נסתרת: הם קראו את הספר.
התגלותם שלא לומר, חשיפתם כקוראים, היתה התגלותם כמכירים בממד סמלי, שתוק, מוצפן שקיים בחיינו. לא הכל ידוע ומבואר. הם נחשפו כמודים בהכרתם בקיומו של דבר מה שנחלץ משליטתנו, ובתשוקתם לדעת על קושי וכאב, על יופי אחר מהיופי של עצי האורן, של השקט והאויר החד, החשוף שמעלות נודעה בהם, של תנועת ההרים המקיפים אותה.
הקריאה בספר יצרה בינינו שותפות, אינטימיות פתאומית, אעז לומר – אפילו סולידריות, הסטוריה-עבר שהיא פרטית מאוד ובה בעת משותפת. ביני לבין אותם אנשים ששמם רשום בכתב יד נוצרו קשר, זיקה, שאת טיבם לא יכולתי לנסח לי. חוט סמוי דק מן הדק מחבר בינינו, אבל עמוק ומשמעותי לאין ערוך, כך חשבתי אז, מכל דמיון נראה לעין, או למעשה, מכל היעדר דמיון.
כל האנשים האלה, קוראי הספר, נדמו לי פתאום חשופים וקרובים.
הספרות אינה מתרחשת בטרם נתמסר לה, נעניק לה זמן, קצר ככל שיהיה, זמן הנחוץ לקריאה של המלים על הדף. במובן זה הבחירה מה לקרוא, היא בחירה גורלית, היא התמסרות לדבר מה שטיבו לא ידוע לנו, ואין לנו כל דרך לדעת אותו (נוכל לדעת שזו ספרות טובה, גבוהה, שירה וכו', אך לא נדע בפשטות, מה כתוב כאן, בטרם נקרא). ההתכנסות לתוך מהלך עלילה, רצף כתוב של מילות שיר, היא התמסרות לגורל הנחלץ משליטתנו, (שאפשר לעצור ולגדוע, אבל זה מה שזה אומר- לגדוע). לשהייה בדבר לא נודע, הדבר המסוים הזה שמהווה הטקסט הכתוב.
כל התנסות בקריאה ביצירת ספרות היא התנסות בראשית ובאחרית שמחוץ לזמן חיינו. איזו עוצמה טמונה בהתחלה של סיפור, תנועה שמרעידה אמות סיפים, מאין אל יש, מזמן נוזלי אמורפי אל ראשית. סוף הסיפור יש בו יותר מרמז למוות, ונסיון של הקורא להתגברות מדומה עליו. אחרי שאקרא את הספר תהיה בינינו שותפות גורל, שדווקא מפני שהיא סמויה, לא יוכל איש להכחיש אותה.
אני מבקשת מאבא, שימצא לי, אם נותרו בידו כמה כרטיסיות השאלה שהיו בשימוש אי אז בספריה, אני רוצה לומר על כך משהו לסטודנטים שלי. אבא עונה ללא שיהוי, בסבר פנים רציני וקורטוב נזיפה, שהדבר אינו אפשרי, והרי "זה חסוי".
**
לאבא שלי, יהודה סגל, ממקימי הספריות הציבוריות במעלות ובתרשיחא.

הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר