נוף חורפי מבעד לחלון, 2013

Givat Ram, 2013

2 מחשבות על “נוף חורפי מבעד לחלון, 2013”

גלי גרבלר-ריצ'לר הגיב:

ספטמבר 6, 2020 בשעה 11:48 am

אחד החדרים בספרייה הלאומית שעבר מספר מכובד של גלגולים הוא החדר שכיום משמש כאודיטוריום ע"ש לגאסי. בעוד תפקידי החדר והיושבים בו משתנים, הנוף מהחלון נותר קבוע – הרחבה ובצידה מזרקת קני הסוף של אלול קוסו. פעם כשעמדתי והבטתי דרך החלון, אחת הספרניות הוותיקות שכבר אז הייתה וותיקה – אמרה לי: "את יודעת, מחסן הספרים מגיע עד אמצע הרחבה". תוך כדי דברים סימנה מעין קו משוער והיה אפשר לשמוע בלי מילים את הד קולה … אנחנו ניצבות ברגע זה מעל אחד האוספים הגדולים והחשובים בעולם לתולדות העם היהודי.
בספרייה הלאומית בגבעת רם קל לחוש את עונות השנה, ברוב חלקי הבניין אינך מנותק לרגע ממזג האוויר. כשגשום ומעונן, אולמות הקריאה קודרים ובימות הקיץ השמש חודרת ומכה בחום על החלונות. באביב מתכסים הרחבה והשבילים בפרחי הצפצפות. מראה סוריאליסטי ביותר.

הגב
איילה ונגרוביץ-פלר הגיב:

אוקטובר 8, 2020 בשעה 3:21 am

לפי המיקום של החלון, נראה לי שהוא היה שייך לאולם קריאה של תולדות האמנות, אולי של מוזיקולוגיה. תפקידים שהיו לאולמות אלו לפני המעבר העצוב להר הצופים. את הנוף זוכרת, חקוק בתוכי.
זו לא הייתה רק האוניברסיטה, זה היה הקמפוס בגבעת רם שהשאיר בי חותם של התקופה הראשונה בארץ, מרחב שהפך למחוז הקליטה שלי ושל חברי לחברה הישראלית. גבעת רם וירושלים דאז.
החלון דיבר אלי בגלל הגשם או הכי נכון, לראות את הגשם מבעד לחלון. בגלל הקור, בגלל האפור. הגשם העניק לי הרגשה מוכרת ובטוחה. הזכיר לי את הבית, את בואנוס איירס הקרירה, הפוגה מרעננת מהחום הלבנטיני. ריח של גשם, צליל של גשם. המסתורין הרומנטי של לראות את הגשם מעבר לחלון.
מצד שני, רואים את הנוף שהפך לביתי החדש. מרחב שניכסתי לעצמי. מרחב עם היסטוריה שהפך להיסטוריה שלי. אני נמצאת בהיכל הידע ועכשיו אני שקועה בלגלות עולם חדש, בו כל יום הוא צעד ענק. אני כל כך צמאה ללמוד, לדעת. אני מהופנטת.
גבעת רם הייתה מבחינתי האקרופוליס והספרייה המקדש ששומר על הידע. וכל זה הפך אז, להיות חלק ממני. הפכתי לשותפה לסוד.

הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר