ארון אפור בארכיון, 2013

Givat Ram, 2013

2 מחשבות על “ארון אפור בארכיון, 2013”

גליה גרבלר-ריצ׳לר הגיב:

ספטמבר 6, 2020 בשעה 8:59 am

המכון לתצלומי כתבי יד, נוסד כבר בשנות בחמישים, ראשיתו במשרד החינוך והמשכו בספרייה הלאומית. על ההיסטוריה שלו אפשר לקרוא בויקיפדיה אני אכתוב על האנשים. על חמי בנימין ריצ'לר, שעלה לבדו מקנדה, ראה מודעה בעיתון על לימודי ספרנות, והגיע בתומם באמצע שנות העשרים לחייו, למכון לתצלומי כתבי יד. ניהול המכון, היציאה לפנסיה, שום דבר לא מורגש. חייו עבורנו בני המשפחה נראים כמו עיון בלתי פוסק באיזו סוגיה שגילה לאחרונה באחד מכתבי היד. וכל כולו שקוע בפיענוחה.

הגב
יעקב פוקס הגיב:

ספטמבר 10, 2020 בשעה 8:40 am

דנה אריאלי רוצה לעשות צדק עם העולם, ולתת גם לדברים החולפים מקום בנצח. הכול בתמונה הזאת נראה מקובע ויציב, אבל הצופה כבר יודע שהכול כאן זמני ועומד להסתיים. הפוטוסטטים שעל המדפים והמיקרופילמים שמאכלסים בצפיפות את ארונות הברזל עתידים לעבור מן האולם הזה אל המשכן החדש, ובעצם עומדים לעבור מן העולם הזה לשומקום. עננים כהים של מידע דיגיטלי מאיימים לשטוף אל תהומות הנשייה את הנוכחות הפיזית של אולם הקריאה של המכון לתצלומי כתבי יד. דנה מציבה יד ושם לעולם שהיה,ושותלת אותו כמזכרת דיגיטלית בענן האינטרנטי.
אבל יש גבול לזיכרון. הקיום החיצוני של המכון לתצלומים מונצח ושמור, אבל המהות האמתית שלו חבויה ונשכחה מזמן. עשרות אלפי סלילי הצילום ששמורים במכון היו חסרי חשיבות ללא החוקרים שלמדו אותם, והציגו בפני הקהל את המידע שאצור בכתבי היד המצולמים. מאמץ אינטלקטואלי אדיר של אנשים חסרי פנים, ושנות מחקר רבות מספור שהושקעו בפרויקט, אינם נראים בצילום של דנה. האם יש דרך להנציח גם אותם?
נחמיה אלוני היה השליח הראשון של המכון לתצלומי כתבי יד שיצא למסע איתור וצילום כתבי יד עבריים שמפוזרים ברחבי העולם. ביומן המסעות שלו הוא כתב: "אמרתי בליבי: הידע דור יבוא, שהיה יהודי שרץ לגולה, וסבב ערים ועיירות כדי לכנס בשבילו מקורות תרבות ישראל המפוזרת והנפלאה בפינות נידחות ובמקומות רחוקים?". תהייתו של אלוני קיבלה מענה מתאים כאשר על אחד הקירות באולם הקריאה נתלתה תמונתו, ומעליה נקבעה כתובת שמנציחה את שמו ופועלו. אבל מי ינציח את אנשי הצללים האחרים?
כמי שמינה את עצמו להיות לפה לאותם פועלי התוכן השקופים אני רוצה להאמין שתוצרי עבודתנו, שמשמשים את קהילת משתמשי הספרייה, הם אנדרטת הזיכרון שלנו. המידע שאנחנו יוצרים חי לעד בספרים ובמאמרים, והוא גורם רב-חשיבות בעיצוב הידע התרבותי והלאומי שלנו.
כשאני מסתכל עכשיו על הצילום שלך דנה, אני בהחלט רואה בו גם את פניהם של חוקרי המכון לדורותיו ניבטות מכול פינה. אני לא מדמיין את זה, נכון?

הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר