חרסה, 2012

Harsa Ceramics, Be'er Sheva, 2012

מחשבה אחת על “חרסה, 2012”

מאיה גייר הגיב:

דצמבר 18, 2020 בשעה 6:02 am

בית שימוש, שירותים, בית כסא, מחראה, נוחיות, מוצאות, לטרינה, בית הכבוד. כל כך הרבה ביטויים כדי לתאר את הטריטוריה, או שמא האקס-טריטוריה, שבה מתחולל המעשה שאין לדון בו (ושגם לו מגוון מכובד של יופמיזמים, אף שלשון נקייה לא הופכת אותו לעניין מלוכלך פחות).
אף על פי שגם לבית השימוש יש היסטוריה, פוליטיקה ותרבות מגוונות, יש משהו מנחם בידיעה הבוטחת שמדובר בצורך (קשה לעמוד בפיתוי שלא לדייק ל-צרכים) אוניברסלי ועל-זמני – המכנה המשותף לכולנו, גם אם הוא המכנה המשותף הנמוך ביותר.
מפעל חרסה נסגר בשנת 2019, אחרי למעלה משבעים שנים של ייצור אסלות (לצד כלי סנטריה שונים). גם על פי האומדן הקמצני ביותר מדובר בפס ייצור שסיפק עשרות אלפי אסלות. עשרות אלפי אסלות, עליהן בילו עשרות אלפי אנשים עשרות אלפי דקות, דקות יקרות של הפוגה רגעית ממירוץ החיים.
ובמעבר מתמונת פס הייצור הפרוזאית לרעותה, המעוצבת, נשכחת לרגע קט הקונקרטיות המרתיעה של המוצר, והוא מתגלה בה – באותו שלב בתולי – כיצירת אומנות יפה ומוזרה, טוטם מקרמיקה.
ואכן, ראוי אולי להיישיר מבט ולהעריך מעט יותר את בית השימוש, להשיב לו את מקומו כ"בית הכבוד". ולמי שיטען אחרת נזכיר את "מגילת היסוד" שניסח חנוך לוין ב"מלכת אמבטיה":
א. מלכות אמבטיה השלמה היא עובדה קיימת.
ב. כל מי שחושב אחרת – טועה.
ג. מי שטועה יועמד מהר מאוד על טעותו.
ד. מלכות אמבטיה השלמה תעמיד את הטועה על טעותו במקום ובזמן שהיא תבחר.
לוין צדק, "בית השימוש בידינו"!

הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר