חושניא

Hushniya, 2019

2 מחשבות על “חושניא”

עודד הילברונר הגיב:

אוגוסט 15, 2020 בשעה 8:30 am

בינאום מדינת ישראל
עודד היילברונר

יש לכונן משטר בינלאומי בירושלים, ואולי גם באזורים רגישים ונפיצים אחרים במדינת ישראל ובשטחים הגובלים בה. צעד כזה יגן על כלל אזרחי המדינה מפני איומים פנימיים וחיצוניים, ועשוי אף להפרות את חיי התרבות וההשכלה של החברות החילוניות האזרחיות, ערביות ויהודיות כאחד.
השיח המכונן של הציונות, שהיה מיושן עוד לפני מאה שנה, נעשה כיום לא רלוונטי לחלוטין. מדינת לאום אינה עוד הפתרון היחיד לחברות המעוניינות לשלוט על טריטוריות משלהן. פתרונות חדשים ויצירתיים, המציעים תחליף למדינת לאום, נשמעים בעולם הן באקדמיה והן בשיח האינטלקטואלי הפופולרי.

לעומת זאת, הציונות הטריטוריאלית היתה ועודנה חלק מרכזי ובולט בחשיבה ובמעשה המקומיים. כמעט שלא עולה האפשרות שייתכן שאין ביכולתה של מדינת ישראל לשלוט בעצמה על אזורים מסוימים, ולהמשיך לקיים בהם חיים דמוקרטיים-אזרחיים מוגנים.
ולכן, השאלה שאני מבקש להעלות אינה עוסקת שוב בצורת החיים והגבולות, אלא האם היהודים יכולים לשלוט בעצמם ועל עצמם בטריטוריה לאומית משלהם. המצב המשברי האינסופי שבו נמצאת המדינה, המשולב בשורה ארוכה של איומים פנימיים וחיצוניים, מעצים שאלה זו.
בהקשר זה, כנראה, טען באחרונה הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי לוי, שאינו מבין מדוע העם היהודי בתפוצות הוא בעל כוחות יצירה רבים כל כך, ואילו בישראל האליטה הפוליטית כה רדודה במחשבתה ובמעשיה. הדברים הללו מחזירים אותנו לדיון סוציולוגי מרתק שהתקיים כאן לאחר "מהפך 1977", וגווע במהרה, ובמרכזו – רפיסותם האינטלקטואלית והיצירתית של הצברים, "דור הממשיכים", לעומת כוחם האינטלקטואלי של "הטיטנים הגדולים" ילידי מרכז אירופה ומזרחה, שהקימו את המדינה (גם אם מהלך זה לא היה חף משגיאות, בהן שגיאות קשות).
אין בכוונתי לטעון שחיים יהודיים אינם יכולים להתקיים בארץ ישראל. נהפוך הוא: על רקע ההיסטוריה הטרגית של העם היהודי באירופה, ברור כי רק בטריטוריה שאליה יש ליהודים (וערבים) זיקה תרבותית חייבים ויכולים להתקיים חיים יהודיים אזרחיים בשלים בכל המובנים, תוך חופש דתי לכל הקבוצות והזרמים הדתיים. הבעיה הנה השליטה הפוליטית.

ירושלים, על נפיצותה התרבותית והפוליטית, יכולה להיות מועמדת ראשונה ואולי יחידה לעת עתה לשליטה בינלאומית: מורכבותה הדתית והפוליטית מעקרת את היצירה התרבותית היהודית-החילונית ומביאה לחשיפת הצדדים המכוערים של התרבות, הדמוקרטיה והפוליטיקה במדינת ישראל.
מכאן עולות השאלות הבאות: הייתכן שתחת שלטון בינלאומי, ראשית בירושלים ואולי מאוחר יותר בנקודות רגישות ונפיצות אחרות, יגבר הביטחון האישי והקולקטיבי של היהודים והמוסלמים, ותושבי הארץ יהיו מוגנים יותר מפני איומים פנימיים וחיצוניים? הייתכן כי רק כך יתאפשר קיום יהודי בעל חיי תרבות, יצירה והשכלה השווים בערכם ורמתם לחיים היהודיים מחוץ למדינת ישראל, במדינות אירופה ובארצות הברית? היימצאו כוח או רשות בינלאומית שיסכימו בכלל לשלוט כאן, ללמוד מן השגיאות הרבות ששגו הבריטים בתקופת שלטונם הקצרה ולספק ביטחון אישי לכל התושבים?
אין לפסול הצגת שאלות אלו, למרות הקושי של רובנו לחשוב מחוץ לקופסה הציונית-הישראלית, ולמרות הבעיות העצומות הכרוכות ביישום סוג כזה של פתרון. מודל בינאום ירושלים, אם יצלח, יוכל אולי לשמש דוגמה לאזורים נפיצים אחרים במדינת ישראל: האזורים המאוכלסים ברוב ערבי, רמת הגולן וייתכן שאף אזורים נוספים.

הגב
Paul Medes-Flohr הגיב:

ספטמבר 19, 2020 בשעה 12:01 pm

Borders.

Before I built a wall I’d ask to know
What I was walling in or walling out,
And to whom I was like to give offence.
Something there is that doesn’t love a wall…
Robert Frost, “Mending Wall”

The passage to modernity entails the crossing of boundaries and the traversing of previously forbidding, impermeable barriers that kept communities and individuals apart and alien to one another. The cosmopolitan, centrifugal thrust of the modern sensibility perforce transcends borders — primordial, political and cultural partitions. The divisive nature of borders is now recognized. Taught to embrace all of human experience as one’s own, the modern imagination and ethical compass resonate with Robert Frost’s poetic admonishment to be wary of the potentially insidious nature of borders. Yet boundaries do persist.
Residential neighbourhoods are bounded by class distinctions, social, religious and ethnic affiliations. Language is often inflected overtly or covertly to assert gender and hierarchical difference. The boundary between public and private space, which Hannah Arendt celebrates as “the realm of intimacy, of warmth and authenticity,” (as H. Arendt puts it in The Human Condition, p. 39) is jealously maintained as existentially compelling. Political borders also continue to be zealously guarded, if but as prophylactic shields securing ethnic and cultural identities, and thus not infrequently bitterly contested. And in subtle ways, as Michel Foucault reminds us, the ontological tension between sacred and profane space endures even in our secularized culture:
our life is still governed by a certain number of oppositions that remain inviolable, that our institutions and practices have not yet dared to break down. These are oppositions that we regard as simple givens: for example, between private space and public space, between family space and social space, between cultural space and useful space, between the space of leisure and that of work. All these are still nurtured by the hidden presence of the sacred. )“Of Other Spaces,” trans. by Jay Miskowiec, p. 23(
Space is bounded, however, not only by the dictates of nature but constructed by human fiat. We inhabit a world that is constricted by political and historical demarcations. Indeed, as Foucault observes, “the anxiety of our era has to do fundamentally with space.” )Ibid) Globalization of consumer culture as well as the cybernetic shrinkage of communication, both in time and content, often seems to entail a rash erasure of cultural differences and experiential nuance. The ever-increasing homogenization of space threatens to overwhelm our cognitive and spiritual life with a culture that knows only “the Narcissism of the Now,” (Christopher Talbut, “The Narcissism of the Now”, September 8, 2013) thus expunging historical and cultural memory (See Ruthie Abeliovich and Edwin Seroussi, eds., Borderlines.Essays on the Mapping and the Logic of Place (Berlin: Walter de Gruyter, 2018) — obliterating ethical fault lines of Auschwitz, of the Berlin Wall, and of the separating the State of Israel from the Palestinian-Arab territory. These borders are lacerations that cut deep into our collective soul and sear on our conscience with festering scars of fear — and guilt. Assuming the burden of the memories of civilization’s past crimes, we are as Walter Benjamin instructs us to pause and “brush history against the grain” and thereby explode “the continuum of history” in order to rescue the victims of our ancestor’s maleficence from oblivion. (Walter Benjamin, “Theses on History,” in iIlluminations, 257)
Remembrance, as Benjamin reminds us is not mere commemoration; we are to honor the memory of those who were prey to human evil by bearing responsibility for the potential victims of our present deeds, to query with Robert Frost, whom we are likely to offend by the construction of walls large and small.

הגב

להגיב על עודד הילברונר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר