דור שני, 2017

Second Generation, 2017

ישראל סורק הגיב:

אוגוסט 10, 2021 בשעה 4:46 am

הקריסטלים שוברים את ליבי. שכן מכל אחד ואחד מהם, מזדקרת דמות דיוקנה הכפופה וצהובת השיער של סבתי, הלה המנוחה, שהיתה סבתא שלא העזתי לאהוב. ובכל זאת אהבתי. אפשר היה לאהוב אותה ואני הצלחתי. אסור היה לאהוב אותה ואני יכולתי.
זו לא המפה. צבע חזק כל כך לא היה מתקבל על דעתה של סבתא הלה. זה לא הוילון, כשהוא לעצמו. היא העדיפה וילונות עדינים, רקומים, מבד עדין. זה גם לא הריבוי של כלי הקריסטל. ריבוי מקומם וחסר סדר. אבל השולחן, שעליו מפה, כלי קריסטל אחד שיש בו דברים, וכלי קריסטל אחד ריק, וברקע הוילון, די באחד מהם כדי להקים לתחייה אהבה וגעגוע.

הגב

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר