בניין האקדמיה ללשון עברית, 2011

Givat Ram, 2011

מחשבה אחת על “בניין האקדמיה ללשון עברית, 2011”

אייל חוברס הגיב:

אוגוסט 17, 2020 בשעה 3:20 pm

שפת המקום
איל חוברס

בפאתי האוניברסיטה העברית שוכן בניין האקדמיה ללשון העברית, אחד המוסדות הציבוריים החשובים בישראל. התצלום של דנהמשרה נינוחות: בניין נזירי, חסר קישוטים, נטוע בין עצי אורן וסלעים. עובדים או סטודנטים, כרזות או שלטים אינם ניכרים בתצלום, ודומה כי אין מי שיפר את הדממה. אבל התצלום הזה מתעתע: הוא מנכיח את המתח העצום בין הבניין המודרניסטי לעילא מצד אחד, לבין תוכנו – שימור העברית וטיפוחה, ליבת הזהות הציונית – מצד אחר.
בניין האקדמיה תוכנן בידי האדריכלים אהרן קשטן ולאה אטיאס, ובנייתו הושלמה במאי 1959. הצעתם של קשטן ואטיאס נבחרה מבין 85 תכניות; אכן, זה אחד הבניינים המודרניסטיים הצנועים והיפים בירושלים, ואולי בארץ כולה. המאפיינים של הסגנון החדש בולטים היטב בתצלום: צורת המלבן המדויקת, הקו האופקי המתפרס, השימוש הרב בזכוכית ובמתכת (לאחרונה הוחלפו הפרופילים הבלגיים באלומיניום, במסגרת השיפוץ המוצלח של הבניין). למבנה גם תקרת בטון שטוחה וחגורת בטון העוטפת את התקרה, ומזווית אחרת אפשר לראות את הפרדת המסות בין חלקי הבניין ואת המשחק בחללים. למעשה, רק האבן הירושלמית, שהשתמשו בה בחלק מן הקיר החיצוני, מסגירה משהו מן ההקשר המקומי של הבניין.
אדריכלים דוגמת לה־קורבוזייה ראו באדריכלות החדשה בכלל, ובסגנון הבין־לאומי בפרט, ביטוי לרוח מהפכנית ולשבר בנוגע לעבר. האדריכלות החדשה הזאת תרה אחר האוניברסלי, אחר העל־זמני באדם ובצרכיו – הן מבחינת הפרופורציות הן מבחינת הפונקציות. היופי טמון בעיקר בצורות גאומטריות נקיות, בגילום הרציונליות האנושית בחומר. ההקשרים ההיסטוריים, התרבותיים ואף הטופוגרפיים נבחנו בחשד בגישה האדריכלית הזאת. על פי הנס מאייר, המנהל הנודע של ה"באוהאוס", "צורת הקונסטרוקציה אינה מיוחדת לשום מדינה; היא קוסמופוליטית ומבטאת פילוסופיית בנייה בין־לאומית".
המהפכה הציונית, ששאפה להשאיר מאחור את העבר היהודי, הגלותי והאירופי, אימצה את הסגנון המודרניסטי החל משנות השלושים של המאה העשרים, וכך יצרה פרדוקס מיוחד במינו: תנועת תחייה לאומית התרה אחר ייחודה וזהותה, שמאמצת סגנון אדריכלי המצניע את חשיבות ההקשרים ושואף לאוניברסליות.
בראש ובראשונה שאפה הציונות להנחיל את הזהות הלאומית המשותפת לכלל הגָלויות באמצעות השפה העברית – "המֶּלט התרבותי," כפי שכינה אותה בן גוריון. העברית בידלה את הציוני הארץ־ישראלי הן מדובר היידיש בגולה הן מן השכן דובר הערבית. היא אִפשרה קשר בלתי אמצעי למקום והעמיקה את הזהות הישראלית. ואכן, הפרויקט המרכזי של האקדמיה מאז הקמתה הוא יצירת המילון ההיסטורי של הלשון העברית, המתחקה אחר רובדי הלשון מחתימת המקרא ועד ימינו (בדגש על התקופה שבין המאה השנייה לפני הספירה למאה האחת עשרה לספירה). המילון ההיסטורי אינו רק פרויקט לשוני־מדעי, אלא חלק מניסיונו של עם להכיר את עצמו ולהגדיר את זהותו באמצעות שפתו. העובדה שפרויקט זה של פענוח הרוח היהודית מתקיים במבנה שסגנונו האדריכלי דוחה את חשיבות הזהות הייחודית של עיצוב החומר והחלל, היא בבחינת אבסורד.
דנה היא אשת מילים: היא כתבה ספרים חשובים על אמנות ופוליטיקה ותרמה לא מעט לפיתוח תאוריה ביקורתית של האמנות בישראל. בתערוכת הצילום הנוכחית נחשף פן אחר שלה, המתבטא ברגישות חזותית יוצאת דופן ובאינסטינקטיםחזקים לתפיסת התצלום הנכון.
בתצלום של האקדמיה, שני העולמות הפרטיים של דנה מתמזגים לביטוי שלםויוצרים תצלום רווי מתח. כידוע, תנועה לאומית אינה שקולה לטיעון קוהרנטי: היא אוסף של טלאים וסתירות. דבר זה כשלעצמו אינו מפחית את העצמה או האמת שבה, אבל לעתים מצריך עצימת עין אחת כדי שהתמונה המתקבלת לא תקרוס לתוך עצמה.

הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר