קליה, 2019

מחשבה אחת על “קליה, 2019”

גיש עמית הגיב:

נובמבר 20, 2020 בשעה 4:28 pm

היסטוריה אלגורית של חורבות, המצביעה על טיבם השרירותי של הגבולות המפרידים בין חיים למתים, בין בני אנוש לעצמים ובין טבע להיסטוריה, משיבה אותנו לנוכחותם עוכרת השלווה של רוחות רפאים. דברים, כותב וו.ג זבאלד, ״מאריכים ימים אחרינו, הם יודעים על אודותינו יותר מכפי שאנו יודעים עליהם. הם נושאים בחובם את הניסיון שהיה להם עם בני האדם, ולפיכך אין הם אלא ספר ההיסטוריה האנושית הפתוח בפנינו״. אי לכך, חורבות – ייצוגים של היסטוריית הטבע של ההרס ומסמנים של מה שאבד – מאפשרות לנו באורח פרדוקסלי מבט חטוף אל עבר עתידה האפוקליפטי של ההיסטוריה האנושית: הן מעלות על הדעת עולם שנעקר מיושביו, עולם שבו אובייקטים מוסיפים להפיץ את אורם הקלוש זמן רב לאחר שבני האדם, להם היו שייכים לפנים, ירדו מעל בימת ההיסטוריה.
אך אם רוח רפאים אינה בפשטות אדם מת, כי אם צורה חברתית המוליכה אל מרחב דחוס-משמעויות שבו מצטלבים האדם והזמן, כי אז עלינו להקשיב למה שאבד רק לכאורה, ובעצם נוכח עדיין: בהיותן עשויות בטון, מכילות את עוביו של החומר ואת פגיעותו לנוכח הזמן, חורבות הן אתרים של יופי מוזר, שובה לב: צורה אסתטית יקרת-ערך, השופכת אור על פגיעותם ועל שבריריותם של מפעלות האדם, כדי לפתוח, מתוככי החורבן וההרס, אפשרויות חדשות של עבודת זיכרון.

גיש עמית, מתוך: חורבות מן ההווה: בונקרים ופילבוקסים במאה העשרים, הוצאת פרדס, 2018

הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר