ליפתא, ירושלים

Lifta, 2018

עדי שורק הגיב:

אוקטובר 11, 2020 בשעה 6:02 pm

הגעתי לשכונה חדשה ונפעמתי, כי פתאום התפתלויות הדרך הפיצו תחושה של כפר בתוכי (מתברר שלתחושה של כפר יש דרך להיות מופצת, כמו אבקנים). והתחלתי לשורר לכבוד הארכיטקט שהשכיל לבנות שכונה חדשה שמרגישה כפרית כל כך, אינטימית, א-סימטרית, מפתיעה, כה משמחת […] וירדתי קצת מהמשטח הסלול וראיתי פתאום בניין קשוּת עשוי אבנים, פרוץ ומוסתר, שכבר כמעט הפך לחלק משדה הבור ומהקוצים שגדלו בתוך האבנים שחלקן היה פזור, ומהשמים שהשלימו את הקשת השבורה והרגשתי כובד. כובד עצום נפל אל תוכי דרך הראש והגרון והסיגריה שעישנתי והבטן והצמידו את הבטן ודרך הרגליים. הרבה נפל לרגליים.
[…] השכונה נבנתה על בסיסו של כפר ערבי שתושביו גורשו או הוברחו ושעכשיו אינלהם, שהאין זה עכשיו שלהם.
[עדי שורק, מתוך "לפעמים מאבדים אנשים", ידיעות ספרים, 2013]

הגב

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר