יד ושם, 2014

Yad Vashem, 2014

3 מחשבות על “יד ושם, 2014”

Gross Micha הגיב:

מאי 24, 2019 בשעה 7:20 pm

Last station. This sculpture symbolizes the industrial murderer in the Holocaust, the isolation of the Jews during their agony, as well as the falling into death. By including the nature around the sculpture, the photographer emphasizes the “normal” surrounding in which all this used to happen.

Letzte Haltestelle. Diese Skulptur symbolisiert den industriellen Mörder im Holocaust, die Isolation der Juden während ihrer Qualen, sowie den Sturz in den Tod. Durch die Einbeziehung der Natur um die Skulptur betont die Fotografin die „normale“ Umgebung, in der all dies geschehen ist.

הגב
Michel Kichka הגיב:

מאי 24, 2019 בשעה 7:20 pm

In my Graphic Novel “Second Generation: The things I didn’t tell my father” I have painted this monument because it is part of both me and my father’s story. My father always disliked dogs, especially big barking dogs.

He used to tell that in the Morning Lineup at the Labour Camps during the Holocaust the Nazi’s used to let the German shepherd Dogs loose so they can bit the legs of the prisoners who did not stood straight.

My wife and I grew a sweet dog named Tango. Our three sons loved him and he was spoiled not just by us but almost everybody who knew him as he was wondering freely around our neighbourhood. In his often visits to us my father developed a special affection to Tango. and when Tango died after 11 years from a disease, we decided that there is a need for a special place to rest in peace…

We drove all way down to Ein Karem in Jerusalem, and we parked next to a beautiful Pine Tree. There, overlooking Yad Va’shem, and this monument, we buried Tango just under the Pine Tree.

And so our naughty dog managed to reconcile between the dogs community and a Holocaust Survival, This is why I believe he deserves to rest in peace overlooking a transport train cabin just in order to stuck a fig in the eyes of the darkest chapter in Human History.

In meiner Graphic Novel „Zweite Generation: Was ich meinem Vater nie gesagt habe“ habe ich dieses Denkmal gemalt, denn es ist sowohl Teil meiner als auch der Geschichte meines Vaters. Mein Vater mochte nie Hunde, besonders keine großen bellenden Hunde.

Er hat erzählt, dass die Nazis während des Holocaust bei der Morgenaufstellung in den Arbeitslagern die Schäferhunde freiließen. Sie sollten den Gefangenen, die nicht aufrecht standen, in die Beine beißen.

Meine Frau und ich hatten einen süßen Hund namens Tango. Unsere drei Söhne liebten ihn. Er wurde nicht nur von uns, sondern von fast jedem, der ihn kannte, verwöhnt, wenn er durch unsere Nachbarschaft spazierte. Bei seinen häufigen Besuchen bei uns entwickelte mein Vater eine besondere Zuneigung zu Tango. Und als Tango nach elf Jahren an einer Krankheit starb, entschieden wir, dass er einen einen besonderen Ort braucht, um in Frieden zu ruhen…

Wir fuhren den ganzen Weg nach Ein Karem in Jerusalem und parkten neben einer wunderschönen Kiefer. Dort, mit Blick auf Yad Va’shem und dieses Denkmal, begruben wir Tango direkt unter der Kiefer.

Es gelang unserem frechen Hund, die Hunde-Community und einen Holocaust-Überlebenden zu versöhnen. Deshalb finde ich, er hat es verdient, in Ruhe mit Blick auf einen Transportzug-Wagon zu ruhen, allein um dem dunkelsten Kapitel der Menschheitsgeschichte eins auszuwischen.
ברומן הגרפי שלי ״הדור השני״ ציירתי את האנדרטה הזו כי היא קשורה לסיפורו של אבא ולסיפורי.
לאבא תמיד הייתה רתיעה וסלידה מכלבים, בעיקר מכלבים גדולים נובחים. הוא היה מספר שבמסדרי הבוקר במחנות עבודת הכפייה בתקופת השואה, הנאצים היו משחררים את כלבי הרועה הגרמני שינשכו ברגליים של מי שלא עמד זקוף.
אשתי ואני גידלנו עם שלושת בנינו כלב חמוד בשם טנגו, שהסתובב לו חופשי בשכונה ושכולם הכירו ופינקו.
בביקוריו התכופים אצלנו אבא התחיל לפתח חיבה מיוחדת כלפי טנגו.
כשטנגו מת ממחלה כעבור אחד עשר שנים, החלטנו יחד עם הבנים שהוא ראוי לקבורה מיוחדת.
נסענו לכביש היורד לעין כרם ועצרנו מול עץ אורן המשקיף אל יד ושם ואל האנדרטה. קברנו את טנגו בצל עץ האורן.

הכלב השובב שלנו הצליח לפייס ניצול שואה עם עולם הכלבים ולכן הוא היה ראוי למנוחת עדן מול קרון טרנספורט כדי לתקוע אצבע משולשת בעינו של הפרק האפל בהיסטוריה האנושית.

הגב
ניר עמית הגיב:

אפריל 8, 2021 בשעה 6:45 am

צ'יק צ'יק צ'אק
צ'יק צ'יק צ'אק על הפסים
הנה באה הרכבת וכולם נוסעים

בירידה אל הבית הערבי שלי בעין כרם
בדרך היפה היורדת אל הכפר
בין עצי האלונים והאלה
שתולה רכבת, מורכבת,
תפרחת זכרון מלבלבת

הבן שלי רוצה שאקח אותו אליה, לטפס
"פעם היא הגיעה עד הבית שלנו", הוא אומר,
"היום היא לא נוסעת"
זו טעות ילד
היא כל כך עדיין
דוהרת במסילות מתחת לרצפות השכחה
לעיתים סבא יוסף עוד עולה אליה
לפעמים משפחה פלסטינית יושבת על רציף עצי האורן
ואת כולנו חוצות רכבות, אנחנו תחנות
ובאים נוסעים אל התחנה שאין להם כרטיסים

רק ריקוד ומנגינה

הגב

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר