אנדרטת הנגב, 2014

Negev Monument, 2014

יהל שפר הגיב:

אוקטובר 1, 2020 בשעה 8:19 am

מספר שבועות אחרי מלחמת ששת הימים.
אני עוד לא בת שש.
הורי משתפים אותי בהחלטתם להגשים את חלומו הציוני של בן-גוריון.
לעבור לעומר, ולהפריח את השממה בנגב.
תוך זמן קצר מאד, אורזים את חיינו בירושלים הירוקה,
ומגיעים לשממה.
הכול צהוב, ריק, מפחיד.
במרחק כמה מאות מטרים, עץ שיטה בודד.
בלילה, התנים ליד הבתים.
היציאה היחידה מ"עומר-ישוב כפרי בנגב" מובילה לשני מונומנטים:
בצד ימין של הכביש הצר, אנדרטת חטיבת הנגב הברוטליסטית, מלאה בחללים חשוכים, שלימים שימשו אותנו כאתר התבודדות של שנות הנעורים.
ומיד אחריה, בצד ימין, תערוכת אסלות בלתי נגמרת של מפעל "חרסה".
נופי ילדותי.
עד היום, אני לא מצליחה לאהוב את המדבר.

הגב

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם

אימייל

אתר